ישבת נינוח, רגליך מתנדנדות כאילו אנחנו על הנדנדה בגינה שליד הבית ולא במתקן הצנחנים בדיסנילנד. היינו כל כך גבוהים. כבר עברנו את הקו של העצים וקו הרקיע של הונג קונג נפרש לפנינו. כל גופי מכווץ, עצרתי את הנשימה, חרדה לנפילה שתבוא, מחזיקה את המושב שישבתי עליו בחוזקה. לא יכולתי להסתכל יותר קדימה, הסטתי את הראש לכיוונך. הסתכלתי עליך, משמאלי. הרמת ידיים וחיוך נמתח על פניך. אני בפאניקה ואתה מצפה בהתרגשות לנפילה. כשהנפילה הגיעה - ברחה ממני צרחה. לדעתי, הלב שלי גם הפסיק לפעום לכמה רגעים. אבל אתה לא הורדת את הידיים, רק נשענת אחורנית. ישרת את הרגליים קדימה וצחקת את הצחוק המתגלגל שלך. "את יודעת למה את לא נהנית, אימא?" צעקת אליי. "למה?" "את לא נהנית, כי את לא מרימה ידיים. תרימי ידיים."
׳אתה בטח צוחק עלי׳ חשבתי לעצמי. אני כבר מרימה ידיים! זה שאני על המתקן הזה, זה כבר התמסרות טוטאלית. לפחות עבורי. הרי לפני כמה שנים לא הייתי חושבת שיהיה לי אומץ לעלות על מתקן של כוסות התה המסתובבות, אז בטח שלא על מתקן של צנחנים. אין פחד שלא הייתי צריכה לעמוד מולו במסע איתך. ומה עכשיו?