כיף בכדור הארץ
המסע של עמוסי
בניסיון לתת לילד הרפתקה גדולה מהחיים.
עמוסי חי חיים יפים ומאושרים.
הוא לא ידע שהיה חולה ולא הרגיש חולה.
הוא לא פחד ולא כאב.
הוא נפטר בריא מהגידול.
כיף בכדור הארץ, ככה היה אומר.
ההרפתקה שלו חיברה בין אלפי אנשים מכל העולם. ואנחנו ממשיכים להפיץ את האור שלו.
שלימד אותנו שיעור גדול
להרים ידיים
ישבת נינוח, רגליך מתנדנדות כאילו אנחנו על הנדנדה בגינה שליד הבית ולא במתקן הצנחנים בדיסנילנד.
עצרתי את הנשימה.
לא יכולתי להסתכל יותר קדימה.
היינו כל כך גבוהים. כבר עברנו את הקו של העצים.
כשלרגע פקחתי עיניים, יכולתי לראות את קו הרקיע של הונג קונג.
כל גופי מכווץ, חרדה לנפילה שתבוא, מחזיקה את המושב שישבתי עליו.
עצמתי עיניים והסטתי את הראש לכיוונך. הסתכלתי עליך, משמאלי.
הרמת ידיים וחיוך נמתח על פניך.
אני בפאניקה ואתה מצפה בהתרגשות לנפילה. כשהנפילה הגיעה - ברחה ממני צרחה. לדעתי, הלב שלי גם הפסיק לפעום לכמה רגעים.
אבל אתה לא הורדת את הידיים, רק נשענת אחורנית. ישרת את הרגליים קדימה וצחקת בקול גדול את הצחוק המתגלגל שלך.
"את יודעת למה את לא נהנית, אימא?" צעקת אליי
"למה?"
"את לא נהנית, כי את לא מרימה ידיים. תרימי ידיים!"
׳אתה בטח צוחק עלי׳ חשבתי לעצמי.
אני כבר מרימה ידיים!
זה שאני על המתקן הזה, זה כבר התמסרות טוטאלית.
לפחות עבורי.
הרי לפני כמה שנים לא הייתי חושבת שיהיה לי אומץ לעלות על מתקן של כוסות התה המסתובבות, אז בטח שלא על מתקן של צנחנים.
אין פחד שלא הייתי צריכה לעמוד מולו במסע איתך.
ומה עכשיו?
המסע של עמוסי
תמונות שלנו
פרומו
חוויות קריאה
טל דדון סמואל
ואו איזה ספר איזה כתיבה מדויקת הצלחתי להתמסר לזה לחלוטין ולגמרי שכחתי שאני יודעת איך הסיפור נגמר 😥💔 הספר גרם לי להתרגש ולצחוק ולבכות ויכולתי לשמוע בדיוק את הטונציה שבה הדברים נאמרו בספר והכל פה מועבר בצורה פשוט מדהימה. אין עליך. באמת. אתם הורים מדהימים.
אורנה
הספר חיכה לי ליד המיטה פחדתי לפתוח אותו כי אני יודעת מה הסוף. מעיין מחברת כל כך יפה את הסיפור המשפחתי לעמוסי וכשאני קוראת אני שומעת את קולו וצחוקו . הסיטואציות חיות מול עיניי בצורה מדויקת - רואה את עודד מעיין רוני ובועז איתו וחשה אותו קרוב. הספר מחייה את עמוסי שהיה כל כך מיוחד - כל חמשת החושים המחודדים ואף מעבר לזה- תדר גבוה. זה ספר על אהבה אמונה בדרך נחישות להלחם על דרך לא קונבנציונלית כדי שיהיו לעמוסי חיים טובים ורגילים בכל יום על פני כדור הארץ, ונתינה אינסופית שסחפה את כל המשפחה המורחבת לילד קטן ואהוב שידע להחזיר בחזרה .
עמית
אני באמצע המסע... מקסים. מרגש. אמיתי. נקי. תמציתי ומרחיב במקומות הנכונים. קולח אותנטי. ועוד הרבה ומעבר. מחכה להמשיך. ❤️
אסנת
ניסיתי לחשוב הרבה איך לתאר ספר כזה, והאמת היא שקשה למצוא את המילים. הלב מתכווץ ומתרחב בו־זמנית. וזה אולי מה שהכי הפתיע אותי — כי הסיפור הזה, למרות שהוא מפגיש אותך עם הקשה מנשוא, הוא סיפור על חיים. לא על חושך, אלא על אור. מצאתי את עצמי נכנסת פנימה. אל תוך הבית, אל תוך המשפחה, אל עומקי הלב. הרגשתי שהדלת נפתחת בפניי להזמנה כל כך כנה, חשופה, עוטפת ומחבקת, עד שהרגשתי שאני לא רק קוראת עליהם — אני ממש נמצאת שם איתם. הודיה לעמוסי ולכל משפחת פנקס על השיתוף ועל האומץ לצאת למסע הזה, ועל כל התמיכה שאפשרה לו לקרות. לגלות שזה קיים, שזה אפשרי, שכיף בכדור הארץ, מעורר בי הרבה מאוד תקווה.
שי רפאלי
השעה 1:12 בלילה סיימתי את הספר. קראתי אותו בשלוש פעימות, לא הפסקתי לבכות מהמילה הראשונה ועד האחרונה שבהן. אני רוצה לפתוח בהודיה. לך מעייני על כל מה שאת. שצלחת את המסע הזה, בשביל לספר אותו לעולם ולהפיץ את אורו של עמוסי ברבים דרך הדי.אנד.אי הכל כך ייחודי של המשפחה הקסומה שלכם, שאת ועודד בניתם יחד. תודה שהכנסת אותי לתוך המסע שלכם. אני מודה על הזכות להיות חברה שלכם, שזכינו לגדל את ילדינו ולגדול יחד בדרך המשותפת והמיוחדת שלנו. תודה לבורא עולם! על הכל!
סיון
זה ספר על נס על ילד שהגיע לעולם והשפיע על כל כך הרבה אנשים בחייו הקצרים. כשקראתי את הספר חוויתי את כל קשת הרגשות, שמחה, תקווה, פחד, עצב מסע שלם שכתוב בצורה שכל כך מחוברת לחיים עצמם בכנות, ועם המון אמונה. תודה מעיין שלא ויתרת וכתבת. את מעוררת השראה לבחור בחיים.